Meguilah
Daf 19b
משנה: בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר אִם עָתִיד לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו קוֹרֵא עִמָּהֶם.
Traduction
Si l’habitant d’une ville s’est rendu dans une place forte, ou si au contraire un habitant de cette dernière s’est rendu dans une ville, au cas où l’on compte rentrer dans sa localité habituelle, on adoptera l’usage de cette dernière pour la lecture officielle; au cas contraire, on lit avec les habitants de la ville où l’on se trouve.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בן עיר. שזמנו בי''ד:
שהלך לכרך. שזמנם בט''ו:
אם עתיד לחזור למקומו. כלומר שדעתו היה לחזור למקומו. ואם הוא בן כרך שהלך לעיר ודעתו היה לחזור למקומו בליל י''ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם ואע''פ שנתעכב ולא חזר כיון שלח היה בתחלה בדעתו להתעכב ונתעכב שלא מדעתו קורא כמקומו בט''ו ואם לאו שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן בי''ד קורא עמהם בי''ד מפני שנעשה פרוז בן יומו וילפינן מן הכתוב מדכתיב היושבים בערי הפרזות והא כבר כתיב ברישיה דקרא על כן היהודים הפרזים היושבים וגו' למה לי אלא דקמ''ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו היה בליל י''ד כדי לחזור בליל ט''ו קורא כמקומו בליל י''ד ובי''ד באותו כרך עצמו משום דלא נעשה מוקף בן יומו כשדעתו לחזור למקומו אבל אם דעתו היה בליל י''ד להתעכב שם בליל ט''ו אינו קורא בי''ד אלא ממתין עד ט''ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדילפינן מקרא סברא היא נמי דמוקף בן יומו נקרא מוקף:
ר''מ אומר כולה. דכתיב ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף ומפרש ליה ר''מ תקפו של אחשורוש ור' יהודה אומר מאיש יהודי תקפו של מרדכי ור' יוסי אומר מאחר הדברים האלה תקפו של המן. והלכה כר''מ דאמר כולה:
הָיָה כּוֹתְבָהּ. 19b הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהוּא מּוּתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. נֹאמַר. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בַּכַּרַכִים. וְדוֹרְשָׁהּ. וּבִלְבַד שֶׁלּוֹא יַפְלִיג עַצְמוֹ וְעִינְייָנוֹת אֲחֵרִים. וּמַגִּיהָהּ. תַּנֵּי. אֵין מְדַקְדְּקִין בָּטָעִיוֹתֶיהָ. רִבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא בַּר מְחַסְּיָה וְרַב חֲנַנְאֵל הֲווֹן יְתִיבִין קוֹמֵי רַב. חַד אָמַר יְהוּדִים. וְחַד אָמַר יִהוּדִייִם. וְלֹא חָזַר חַד מִינְּהוֹן. רִבִּי יוֹחָנָן הֲוְי קָרִי כוּלָּהּ יְהוּדִים. רִבִּי חֶלְבּוֹ רַב יִרְמְיָה בְִםִ רַב. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר סֵפֶר. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר אִיגֶרֶת. הָא כֵיצַד. קַל קִקִּילוּ בִּתְפִירָתָהּ. שֶׁאִם תָּפַר בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה תַכִּים שֶׁהִיא כְשֵׁירָה.
Traduction
Si on l’écrit, est-il dit, le devoir est considéré comme rempli''. Cela prouve-t-il qu’il est permis de travailler en ce jour de Purim (ce qui est contesté ci-dessus, 1, 1 fin)? —Non, car il peut s’agir de quelqu’un qui lit au 14 Adar, quoiqu’il se trouve dans une place forte (où la fête est le 15). Il en est de même ''s’il l’explique'', à condition que l’exégèse ne s’étende pas à d’autres sujets. – ''Ou s’il le corrige'', est-il dit. On a enseigné: il n’est pas nécessaire d’être trop minutieux quant aux fautes. Ainsi, R. Isaac b. Aba b. Mahsia et R. Hananel étaient assis devant Rav: l’un lisait Yehoudim (juifs, dans ce texte); l’autre: Yehoudiin (avec 2 i), et pourtant Rav n’a fait recommencer aucun d’eux. R. Yohanan lisait toujours (dans ce texte) Yehoudim (un seul i). Selon R. Helbo ou R. Jérémie au nom de Rav, de ce qu’il est dit d’une part (Est 9, 32): livre, et d’autre part (ib. 29): lettre, on déduit qu’il y a lieu d’être peu sévère pour la couture de ce rouleau, et qu’entre une bande et l’autre il suffit de 2 ou 3 points pour rendre le rouleau propre à l’office.
Pnei Moshe non traduit
היה כותבה. וקתני אם כיון לבו יצא וא''כ בזמן קריאתו מיירי וקאמר הש''ס אם הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופלוגתא היא לעיל בפרק קמא בסוף הלכה א' וקשיא למאן דאמר פורים חסור בעשיית מלאכה ודחי לה דנאמר דמיירי שקורא בארבע עשר והוא עכשיו בכרכים וכגון בן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור למקומו שקורא כמקומו אע''פ שהוא בכרך כדתנן במתני' דלקמן והלכך אפי' למ''ד שאסור בעשיית מלאכה וכל אחד ואחד בזמנו הוא דאסור היינו כשהוא במקומו אבל אם הוא בן עיר והוא עכשיו בכרך הואיל והן מותרין בעשיית מלאכה היום דלא ס''ל שאסרו את של זה בזה הוא מותר ג''כ שלא ישנה ממנהג המקום שהוא בה אבל לעולם אם היה במקומו אימא לך שאסור בעשיית מלאכה:
לעניינות אחרים. שלא מעניינה של יום דא''כ מסיח דעתו וקוראה שלא בכוונה:
אין מדקדקין בטעיותיה. אם טועה הוא בקריאה אין מדקדקין בזה וכהאי דר' יצחק בר אבא וכו' שלא מיחה רב לחזור בכל חד מינהון:
כולם יהודים. אף במקום שנכתב בשני יודי''ן:
כתוב אחד אומר ספר. משמע שדינה כס''ת הכל וכן במנין התפירות:
איגרת. משמע כאגרת בעלמא ובתפירה מועטת לחבר היריעות סגי:
שנים או שלשה תכים. מושבות התפירה כלומר אפי' בב' וג' תפירות בלבד כשירה:
Meguilah
Daf 20a
משנה: מֵאֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִילָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כּוּלָּהּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵאִישׁ יְהוּדִי. וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
Traduction
Quelle partie de la Megila faut-il lire pour que le devoir soit rempli? R. Méir prescrit de lire le tout; R. Juda exige de lire à partir des mots un juif (Est 2, 5); R. Yossé exige un peu plus, à partir des mots: après ces faits (ib. 1).
הלכה: מֵאֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִילָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אֶת כּוּלָּהּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מֵאִישׁ יְהוּדִי. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. מָאן דְּאָמַר כּוּלָּהּ. עַל כֵּ֕ן עַל כָּל דִּבְרֵ֖י הָאִיגֶּרֶת הַזֹּ֑את. מָאן דְּאָמַר. מֵאִישׁ יְהוּדִי. וּמָֽה רָא֣וּ עַל כָּ֔כָה. מָאן דְּאָמַר. מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּמָ֥ה הִגִּי֭עַ אֲלֵיהֶֽם׃ רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מָאן דְּאָמַר כּוּלָּהּ. וְכָל מַֽעֲשֵׂ֤ה תוֹקְפּוֹ וּגְב֣וּרָת֔וֹ. מָאן דְּאָמַר מֵאִישׁ יְהוּדִי. וּפָרָשַׁת֙ גְּדוּלַּת מָרְדֳּכַ֔י. וּמָאן דְּאָמַר מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תּוֹקֶף. כָּל תּוֹקֶף. אֶת כָּל תּוֹקֶף. תּוֹקֶף זֶה תוֹקְפּוֹ שֶׁלְהָמָן. כָּל תּוֹקֶף זֶה תוֹקְפּוֹ שֶׁלְמָרְדֳּכַי. אֶת כָּל תּוֹקֶף זֶה תוֹקְפּוֹ שֶׁלְאַחַשְׁוֵרוֹשׁ. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר. מִבַּלַּיְ֣לָה הַה֔וּא. מִמָּקוֹם שְׁהָֽיְתָה מַפַּלָּתוֹ שֶׁלְהָמָן מִשָּׁם הָֽיְתָה גְדוּלָּתוֹ שֶׁלְמָרְדֳּכַי.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Eleazar: R. Meir prescrit de lire tout, selon ces mots (Est 9, 26): c’est pourquoi on appelle etc., selon ''toutes'' les paroles de cette lettre; R. Juda prescrit de commencer aux mots un juif, comme il est dit (ib.): d’après ce qui en était résulté (s’attachant au fait essentiel); enfin, le dernier dit de commencer aux mots après ces faits, prenant pour base les derniers mots du même verset: et ce qui leur était arrivé (il faut commencer au récit). R. Simon au nom de R. Josué b. Levi explique ainsi les 3 opinions: la 1re a pour base ces mots (ib. 10, 2): l’ensemble des exploits de sa force et de sa puissance; la 2e se fonde sur la suite (ib.) la description de l’élévation de Mardochée; la 3e sur ces mots (ib.) à laquelle le roi l’a promu. R. Yossé b. R. Aboun au nom de R. Josué b. Levi interprète les termes redondants de l’expression tout ce qui était requis (Est 9, 29), en 3 mots; le 1er terme s’appliquera au récit de ce qu’a fait Haman; le 2e aux faits de Mardochée; le 3e à ceux d’Assuérus. On a enseigné que R. Simon b. Yohaï dit: des mots en cette nuit (6, l) on déduit qu’à la place même où Haman fut déchu, Mardochée fut élevé au pouvoir.
Pnei Moshe non traduit
מ''ד מאיש יהודי. דכתיב ומה ראו על ככה מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה ע''ז ומ''ד מאחר הדברים האלה גדל המלך וכו' ומה הגיע עליהם שנתקנא המן בכל היהודים:
וכל מעשה תקפו וגבורתו. ודריש לה על אחשורוש:
אשר גדלו המלך. וזה בא מחמת גדולות המן ומפלתו:
תוקף וכו'. ודריש ליה לכוליה דקרא וא''כ צריך לקרות כולה:
הלכה: נִיחָא בֶּן כַּרַךְ שֶׁהָלָךְ לְעִיר שֶׁזְּמַנּוֹ מוּאַחַר. בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לְכַרַךְ וְאֵין זְמַנּוֹ מוּקְדָּם. אָמַר רִבִּי יוּדָן. לֵית כָּאן בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לְכַרַךְ. וְתַנֵּיי דְבֵית רִבִּי כֵן. בֶּן כַּרַךְ שֶׁהָלָךְ לְעִיר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אוֹף כָּאן בְּעָתִיד לְהִשְׁתַּקֵּעַ עִמָּהֶן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְהוּא שְׁיֵּצֵא קוֹדֶם לִשֶׁהֵאִיר מִזְרַח. אֲבָל אִם יָצָא לֵאַחַר שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרַח כְּבָר נִפְטָר. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב בָּעֵי. מֵעַתָּה גֵּר שֶׁמָּל לְאַחַר שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרַח כְּבָר נִפְטָר. 20a רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. בֶּן עִיר שֶׁעָקַר דִּירָתוֹ לֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר [נִתְחַייֵב כָּאן. וּבֶן כַּרַךְ שֶׁעָקַר דִּירָתוֹ בְלֵיל אַרְבַּע עָשָׂר] נִפְטָר מִכָּן וּמִכָּן.
Traduction
On comprend qu’il soit question de lire au retour pour l’habitant de la place forte qui se trouve dans une ville simple, puisque son jour de lecture est postérieur (le 15): mais comment l’expliquer au cas contraire, pour un habitant de ville se trouvant dans une place forte, puisque son jour de lecture est antérieur (le 14)? En effet, répond R. Judan, il faut supprimer de la Mishna la 1re hypothèse, de l’habitant de ville qui se trouve dans une place forte. C’est aussi la version adoptée dans l’école de Rabbi. Selon R. Yossé, on peut maintenir complète la version de notre Mishna, et pour la 1re hypothèse, il ne s’agit pas de retour immédiat, mais de savoir si cet individu se fixera dans la place forte à l’avenir, ou non. Selon R. Yossah au contraire, il peut s’agir du cas où l’on quitte la place avant l’aurore; mais si l’on quitte après cette heure, la nuit avec cette heure matinale a englobé le jour (le 15), et l’on se trouve désormais dispensé du reste. S’il en est ainsi, demanda R. Nahman b. Jacob, si un prosélyte a été circoncis après le lever de l’aurore en ce jour, sera-t-il dispensé de cette lecture au même titre? (et pourtant le devoir réel a lieu le jour). D’autre part, R. Aboun b. Hiya objecta ceci: on comprend la dispense de la lecture pour l’habitant de la ville qui a quitté avant l’aurore du 15 (ayant déjà lu au 14); mais l’habitant de la place forte qui se serait déplacé la nuit du 14 et ne serait pas arrivé à temps chez lui le 15, serait-il tout-à-fait dispensé des 2 côtés?
Pnei Moshe non traduit
גמ' ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר. קס''ד דמתני' הכי קאמרה בן עיר שהלך לכרך והוא שם בזמן קריאתם ובן כרך שהלך לעיר בזמן קריאתם והוא שם ולפיכך מתמה ופריך ניחא בן כרך שהלך לעיר שפיר הוה מיתפרשא המתני' דקאמרה אם עתיד לחזור למקומו והיינו בליל ט''ו קורא כמקומו ולא יקרא עמהן בי''ד וקמ''ל דלא תימא מכיון שהוא עכשיו בעיר שזמנם י''ד חל עליו חובת יום קריאתם ויקרא עמהם לפיכך קאמר דלא היא דהואיל ועתיד לחזור למקומו בט''ו יקרא שם בכרך כמקומו ואם לאו שאינו עתיד לחזור למקומו בליל ט''ו נעשה כבן עיר וקורא עמהם. אלא דרישא בן עיר שהלך לכרך קשיא היכי מיתפרשא:
ואין זמנו מוקדם. בתמיה ואם הוא היום בכרך בזמן קריאתם שהוא ט''ו מאי האי דקאמר אם עתיד לחזור למקומו וכו' הרי כבר עבר זמן מקומו שהוא מוקדם:
לית כאן. סמי ממתני' בן עיר שהלך לכרך דלא מיתפרשא המתני' אלא בבן כרך שהלך לעיר. וכן תנאי דבית רבי תנו כן במתניתין שלהן בן כרך שהלך לעיר בלבד ולא תני הרישא כלל:
אמר ר' יוסי אוף כאן. לא תיסמי חלוקה זו מהמתני' אלא אוף כאן בן עיר שהלך לכרך ולא כדקס''ד לפרש שהלך דהמתני' שהוא הלך לשם בזמן קריאתם אלא בעתיד להשתקע עמהן וכלומר בלהתעכב שם תליא מילתא וה''ק בן עיר שהלך לכרך יום או איזה ימים מקודם הדין הוא כך אם בדעתו היה לחזור למקומו בזמן קריאתם דהיינו בליל ט''ו ולא להשתקע ולהתעכב שם אע''פ שעדיין לא חזר קורא שם בי''ד כמקומו ואם לאו אלא שדעתו היה להשתקע שם בזמן קריאתם קורא עמהן בט''ו ולא יקרא בי''ד וכן בן כרך שהלך לעיר אם דעתו היה לחזור בליל י''ד וכו' וכדפרישית במתני':
והוא. הא דאמרינן שאם יצא מהמקום אשר הוא שם לחזור למקומו או שדעתו היה בתחלה לכך דקורא הוא כמקומו היינו דוקא שיצא משם בלילה קודם שהאיר המזרח שהוא קודם מעלות עמוד השחר כדאמרינן בפרק קמא דברכות ובריש פרק שני דיומא:
כבר נפטר. כלומר שכבר נסתלק מעליו חובת זמן מקומו וחל עליו חובת זמן המקום אשר הוא שם וקורא עמהם:
רב נחמן בר יעקב בעי. הקשה על זה דמאחר דקאמרת שצריך לצאת משם קודם האיר המזרח ועלות עמוד השחר ואע''ג שעדיין לא הגיע זמן מקרא מגילה שהוא לכתחלה משתנץ החמה ובדיעבד כשר משעלה עמוד השחר דוקא אבל לא מקודם וכדתנן במתני' דלקמן אין קוראין את המגילה ולא מולין ולא טובלין וכו' א''כ מעתה נאמר ג''כ בגר שמל לאחר שהאיר המזרח וקודם עלות עמוד השחר כבר נפטר ויצא בכך והא אנן לא תנן הכי אלא דוקא משעלה עמוד השחר מחשבינן ליממא ולענין דיעבד בכל הני השנוים לקמן:
ר' בון בר חייה בעי. קושיא אחריתא דאי אמרת דבליליא תליא מילתא וצריך שיצא משם קודם שהאיר המזרח כדי שלא יחול עליו חובת זמן המקום אשר הוא עכשיו שם א''כ אמור מעתה דאשכחן דלפעמים קורא בשני הימים בי''ד ובט''ו וזה ל''ק אלא לפעמים אינו קורא כלל ונפטר מכאן ומכאן בתמיה והיינו אם הוא בן עיר וכבר קרא בי''ד ועקר דירתו משם לילי חמשה עשר ובא לכרך א''כ צריך הוא לקרותה עוד בט''ו מכיון שבא לשם בליל ט''ו הרי הוא בן כרך וזהו נתחייב כאן וכאן והא ל''ק אלא אם הוא בן כרך שעקר דירתו בליל י''ד ובא לעיר ביום ארבע עשר א''כ תאמר שנפטר מכאן ומכאן שהרי בכרך לא קרא וכבן עיר נמי לא הוי שלא בא לשם ליל ארבע עשר וא''כ זה לא יקרא כלל המגילה אתמהא אלא ודאי מסתברא שזה יקרא מיהת ביום י''ד ואע''פ שלא היה שם בלילי י''ד ולא תליא מילתא בלילי לחוד לעולם:
בן עיר. שקרא המגילה בי''ד ובא אח''כ לכרך בליל ט''ו מהו שיוציא הוא לבן כרך י''ח ויקרא לפניו. וקאמר דהאי מילתא ייבא כהדא דתנינן בספ''ג דר''ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומכיון שזה בן עיר לאו מחויב בדבר הוא שהרי כבר יצא י''ח בקריאה בזמנו בי''ד אינו יכול להוציא לבן כרך בט''ו:
רִבִּי בָּא רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי מֵאִיר דְּהוּא אָמַר. כּוּלָּהּ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בָּעֵירוּבִין וּבְתַעֲנִית צִיבּוּר נָהֲגוּ הַכֹּל כְּרִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אַף בִּמְגִילַּת אֶסְתֵּר נָהֲגוּ הַכֹּל כְּרִבִּי מֵאִיר
Traduction
R. Aba ou R. Jérémie dit au nom de Rav que l’on adopte pour règle l’avis de R. Meir, qui prescrit de lire le texte entier. R. Zeira dit au nom de R. Yohanan (103)'''''' Cf. '(Eruvin 6, 5), (et 7, 11) (t. 4, pp. 263 et 278, avec notes); (Taanit 4, 1).'''''': pour la question de l’eruv (mélanges des distances) et celle du jeûne public, on se dirige toujours d’après l’avis de R. Méir; et de même, dit R. Jacob b. Aha au nom de R. Yohanan, on adopte l’avis de R. Méir au sujet de la lecture officielle du récit d’Esther.
Pnei Moshe non traduit
בעירובין ובתענית צבור וכו'. גרסי' להא לעיל רפ''ד דתענית וע''ש:
בֶּן עִיר מָהוּ שֶׁיּוֹצִיא בֶּן כַּרַךְ יְדֵי חוֹבָתוֹ. ייָבֹא כְהָדָא. כֹּל שֶׁאֵינוֹ חַייָב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן׃ בֶּן כַּרַךְ מָהוּ שֶׁיּוֹצִיא בֶּן עִיר יְדֵי חוֹבָתוֹ. ייָבֹא כְהָדָא. כֹּל שֶׁאֵינוֹ חַייָב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן׃ אוֹ ייָבֹה כָהִיא דְאָמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ רַב חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה רַבָּה. הַכֹּל יוֹצְאִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהִיא זְמַן קְרִיאָתָהּ. רִבִּי יוּדָן בָּעֵי. [בֶּן עִיר שֶׁ]נָּתַן דַּעְתּוֹ לַעֲקוֹר דִּירָתוֹ לֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר. לֹא מַתְנִיתָה הִיא. בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ. לִכְרַךְ. מַתְנִיתָה בְּשֶׁהָיָה בַכַּרַךְ. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. בְּשֶׁהָיָה בָעִיר. אֶבָל מַפְרִשֵׁי יָמִים וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת קוֹרְאִין כְּדַרְכָן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי מָנָא. בְּעָתִיד לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ. אָמַר רִבִּי פִינְחָס. עַל כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָזִ֗ים. פָּרוּז הָיָה בְאוֹתָהּ שָׁעָה.
Traduction
En outre, un habitant de ville (qui doit lire le 14) peut-il remplir ce devoir pour un habitant de place forte (devant lire le 15)? On peut répondre à ce dernier point par ceci: celui qui n’est pas soumis à un devoir ne peut pas en dispenser d’autres. Mais, à l’inverse, l’habitant d’une place forte peut-il dispenser du devoir de cette lecture un habitant de ville (tenu au 14)? Lui appliquera-t-on aussi la règle générale précitée, qu’en n’étant pas soumis à un devoir on ne peut pas en dispenser d’autres? Ou dira-t-on qu’à son égard on adopte l’avis de R. Helbo, ou R. Houna au nom de R. Hiya le grand, qu’au besoin tous peuvent s’en acquitter le 14, qui est un jour légal de lecture? (question non résolue). R. Judan demanda: si l’habitant d’une ville s’est proposé de se déplacer la nuit du 15 pour être ce jour dans la place forte, se dirigera-t-il d’après son projet (et fêtera le 15), ou l’état actuel (où il est le 14) l’emporte-t-il? Mais, fut-il répliqué, la Mishna dit explicitement que si un habitant de ville va dans une place forte, il se réglera d’après cette dernière (cela ne souffre pas de doute). Il y a une distinction, fut-il observé: la Mishna parle d’un citadin qui se trouve dans une autre place, tandis que la question posée ici s’applique seulement à un projet de déplacement non effectué. Or, il est dit (102)Tossefta à ce, ch. 1.: ceux qui voyagent ou traversent des déserts, liront ce récit le 14 régulièrement; il en sera donc de même dans l’hypothèse posée par R. Judan. Ceci ne prouve rien, dit R. Mena, car il peut s’agir de gens qui rentreront plus tard dans leur ville simple (où c’est obligatoire le 14). On peut résoudre sa question, dit R. Pinhas, de ce qu’il est dit (Est 9, 19): c’est pourquoi les Juifs habitent la campagne; or, au moment où cet habitant formait le projet de se déplacer, il était dans une ville ouverte (et il devra lire le 14).
Pnei Moshe non traduit
בן כרך וכו'. אלא הא הוא דאיכא למיבעי אם בן כרך היה בעיר ביום י''ד אם יכול להוציא לבן העיר אי נימא דג''כ בכה''ג יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר וכו' או דילמא דנימא דשאני הכא וכדר' חלבו וכו' דאמר לעיל בפ''ק הכל יוצאין בדיעבד בי''ד שהוא זמן קריאתה לכל ומכיון דמיהת בדיעבד יוצא הבן כרך בקריאת יום י''ד מחויב בדבר קרינן ביה לענין שיכול להוציא לבן העיר ואפי' לכתחלה ולא איפשיטא:
ר' יודן בעי מי שנתן דעתו לעקור דירתו. מהעיר ליל חמשה עשר ולילך לכרך אם א''צ לקרותה היום בי''ד בעוד שעדיין הוא שם מאחר שיקרא למחר בט''ו בכרך:
לא מתני' היא. ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנינן בן עיר שהלך לכרך אם אינו עתיד לחזור למקומו קורא עמהן וקס''ד דזה נמי דיניה הכי שהרי עוקר דירתו מכאן ולבא לכרך ואינו עתיד לחזור למקומו. ומהדר ליה דלא דמיא להמתני' דהמתני' מיירי שהיה בכרך בזמן חובת קריאתם ותליא מילתא אם יתעכב שם או לא וכדמוקמינן לעיל אבל מה צריכה ומספקא ליה לר' יודן בכה''ג דקאמר כשהיה עדיין בעיר ביום י''ד מי אמרינן דאכתי לא נסתלק ממנו חובת קריאת יומו מכיון שהוא עדיין בעיר או דלמא הואיל ונתן דעתו לעקור דירתו מכאן ולבא לכרך בזמן חיוב קריאתם הרי הוא כבן כרך ובקריאת ט''ו עמהן יהא יוצא ידי חובתו:
אבל מפרשי ימים וכו'. תוספתא היא בפ''ק וכלומר דהדר בעי הש''ס למיפשט לבעיא דר' יודן מההוא דהתוספתא דלא יהא זה אלא כמפרשי ימים ואינו קבוע במקומו וקורין בי''ד וה''נ כן:
א''ר מנא. שאני התם דבעתיד לחזור למקומו איירי אבל הכא הרי דעתו לעקור מהעיר ואיכא למיבעי כדאמרן:
א''ר פנחס. מהכא איכא למיפשט להבעיא דר' יודן דכתיב על כן היהודים הפרזים וגו' והרי כתיב בתריה היושבים בערי הפרזות וכפל הלשון למה לי אלא ללמדינו דפרוז לשעה נקרא פרוז והרי זה פרוז היה באותה שעה ואע''פ שדעתו לעקור דירתו מכאן מיהת עדיין פרוז הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source